<h1>ספר התרומות שער ט"ז חלק ג'</h1>
<h2>דף לג:</h2>
והיכא שלוה לזמן ובתוך הזמן ראה המלוה שהלוה מבזבז ומפקיר את נכסיו ואין לו כי אם מטלטלין, שאלו היו לו קרקעות אם מוכרן ומבזבז דמיהן לא היה נפסד המלוה בכך, שהרי טורפן, אך כשאין לו אלא מטלטלין בזה יש לחוש למלוה לפסידת חובו ותובע את שלו מהו, מי אמרינן לאו כל כמיניה דכיון דמלוה להוצאה ניתנה אדעתא דהכי אוזפיה דאי משכח ממאי לגבות בזמניה גבי ואי לא פסיד, כדאמרינן [ב"מ ק"ד ע"ב] השתא דאמרת פלגא מלוה אי בעי למשתי ביה שכרא שתי. וכן מצוי בתשובה לרב יהודאי גאון ז"ל (שהמלוה) [שהלוה] שבקש ללכת למדינת הים ולא הגיע זמן פרעון אין לו לתבעו ואין לומר לו תן לי ערב. או דילמא אמטלטלי נמי חיישינן דילמא שמיט ואכיל להו לוה וכי מטיה זמניה ליכא לאשתלומי מיניה. והרב אלפסי בתשובה [סימן קי"ג] הולך על דרך זו וזה תופסה, ראובן מכר שדה לשמעון ונטל הממון ויצאו עליה עסיקין, ובא לב"ד וטען חושש אני שמא תאבד ממוני ואם תצא השדה מידי לא אמצא לך כלום, קנה באותו ממון קרקע שאם יערער עלי אדם שאטרוף אותו. והשיב, טענה יפה היא. וזה שאמרו [ב"ק ט' ע"א] רבותינו אחוי לי טרפך ואשלם לך, בשיש לו מאין ישלם, אבל אין לו לא. ומצינו רבותינו שמקפידין וחסין על בני אדם שלא יאבד ממונם, כדאמרינן [ב"ק קי"ב ע"ב] אבל [א]מטלטלי לא כתבינן, מאי טעמא דילמא שמיט ואכיל ומייתי האיך סהדי ומרע ליה לשטריה וליכא לאשתלומי מיניה. אלה הם דבריו. ומפני שנסתפקתי בהכרעתם שאלתי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל. וזה אשר השיב [סימן כ"ה], אע"פ שאימת חכמת הרב מוטלת עלינו אין משוא פנים בדין, שלא מצינו בתלמוד למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בב"ד משום חששא זו שמא יזכו אחרים בממונו. ומה שהביא ראיה מאדרכתא, התם מעשה ב"ד הוא ואין ב"ד מוציאין מתחת ידם דבר שאינו מתוקן, שאינו בדין שיזיקו הם לאחרים, ואי שמיט ואכיל וליכא לאשתלומי מיניה, ב"ד הוא שהפסידו ממונו והזיקו נכסיו בגרמא שלהם, לפיכך אין כותבין עד שיהא מעשה ברור שלא יבוא על ידם תקלה לאחרים שלא כדין. אבל מלוה למי שאין לו נכסים, וכן הלוקח ממי שאין לו קרקע אחר הוא רוצה ליזוק בנכסיו, מה נעשה לו, לכשיבא זמן חובו הרי הדין ביניהם. ותמה על עצמך אם כדעת רבינו ז"ל אפילו אית ליה למלוה מקרקעי ניחוש דילמא מכספן כדחיישינן גבי אדרכתא ויעמיד ממון בב"ד, אלא שאין הנדון דומה לראיה, ולא מצינו דבר זה אלא בדיני נפשות, דתניא [כתובות ל"ג ע"ב] ונקה המכה מלמד שחובשין אותו, אבל בדיני ממונות עד שיתחייב אין תופסין ממנו. וסוף דבר גבי מלוה ולוה אין ב"ד נזקקין להם עד שיגיע זמנם, אבל גבי מוכר שמא יש לדון כדברי רבינו ז"ל, מפני שהוא קרוב למקח טעות, וכ"ש היכא דאתנהו לזוזי דיהיב ליה, כדאמרינן עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, ועוד נתישב בדבר, ע"כ.
